זה היה יום ראשון. השעה הייתה בערך 13:00. עיניי היו עצומות. חשתי תחושה מוזרה כאילו מישהו מנסה למשוך באוזני השמאלית. פקחתי את עיניי במעורפל. העולם היה מוזר, מאוזן ולא מאונך. הבנתי: זהו, אני מושתלת שתל שבלול בפעם השנייה.
שוב הראש היה חבוש בתרבוש הלבן הענק. שוב היה המסלול מחדר ההתאוששות בשניידר לחדר במחלקה בבילינסון הסמוך. הפעם ראיתי בדרך כמה עננים לבנים שטים בשמים כחולים צלולים. ללא מצלמה צילמתי את
אותו רגע של חודש מאי בזיכרוני לנצח.
זה היה סיומה של דרך ארוכה אחת, תחילתה של דרך אחרת ארוכה הרבה יותר. כמעט שנתיים נמשכה הדרך הראשונה. את הרגע המכונן שפתח אותה לא אזכור במדויק לעולם. את הרגע בו היה לי ברור שאין כבר דרך אחרת כן אזכור. זה היה שלושה חודשים קודם לכן. הבדיקות המקצועיות הוכיחו: שמיעתי בעזרת שתל השבלול באוזן ימין הפכה לחד צדדית. אוזן שמאל איבדה כליל את יכולתה לתפקד כאוזן תומכת באמצעות מכשיר שמיעה רגיל.
רגע מכריע נוסף שאירע פחות מחודש קודם לכן לא אוכל לשכוח. זו הייתה שיחת הטלפון בה התבשרתי רשמית: יש אישור! זה היה הניצחון אחרי החלטה חיובית בוועדה לנושא שתל השבלול השני וחתימה של מרכז קופת חולים כללית. באותו רגע מתוק ומפחיד כאחד חשתי שאני נמצאת על מסלול המראה, שומעת מנועים רועמים. לשמחתי האישור ממגדל הפיקוח התקדם מהר, התאריך לניתוח רץ בטירוף מבורך.
ולפעמים גם היום אני לא מאמינה לעצמי שזה אכן קרה. אולי לא יהיה צנוע לכתוב זאת, אך יש בי תחושה של השתאות: איך היה לי האומץ לכך? איך הגעתי לאותו הרגע שבו הדברים היו נכונים ומתאימים לי? איך הסכמתי לקחת סיכוי מול סיכון בפעם השנייה? שכן במשך ימים ארוכים במהלך אותן כמעט-שנתיים הזלתי דמעות מרות תחת עננים כבדים ומעיקים של אי ודאות.
כאן היו לי המלאכים הנהדרים שלי, משפחה וחברים ואנשי מקצוע. לכל אדם טוב שפגשתי בדרך היו המילים שלו, אותן יכולתי ללקט, לאסוף, לשמור ולנצור. אלו החזיקו אותי באמונה שעל אף הכל, יום יבוא, זה יקרה. לא אציין את כולם, שכן תקצר היריעה בפוסט הזה, אך זה היום להגיד להם תודה גדולה. בזכות כולכם זה קרה. בשעות האלו לפני שנה שכבתי לי מחייכת במיטת בית החולים. ההחלטה באה לידי ביצוע בשלום.
עליתי על הגשר אל הבלתי ידוע שהיה כן ידוע: ציפתה לי תקופת שיקום שמיעתי פעם נוספת. בזהירות מקצועית מתבקשת וראויה, איש לא הבטיח לי גנים של ורדים. להפתעתי, תקופה קצרה אחרי החיבור, אותו יום רווי צפצופים בלתי מזוהים המתחילים את השמיעה בשתל החדש, החל גרף ההתקדמות לזנק. עולם הצלילים לא היה בראשיתי ומרגש כבראשונה, אך שימח את האוזן שהתעוררה לחיים חדשים.
תוך מספר חודשים הגיע השתל החדש לרמה כמעט זהה לרמתו של השתל הוותיק יותר. טובים השניים מן האחד אינו רק פתגם נחמד, הוא גם מתממש מדי יום ביומו. זכיתי במתנה אותה לא קיבלתי כל חיי: שתי "אוזניים לטלפון". טרם ההשתלות הייתה אוזן שמאל זו שהוצמדה אל השפופרת. עם ההשתלה הראשונה, אוזן ימין זכתה בכבוד ובאיכות הצליל העדיפה. אוזן שמאל חזרה לימיה שמקדם עם מידה נאה של שיפור רק אחרי שהושתלה אף היא. היום הן חולקות ביניהן תורנויות.
לאחרונה נוצרה עדיפות תפקודית קלה לאוזן המושתלת החדשה יותר (השמאלית). האם המוח מבקש לעצמו את הדומיננציה שהכיר בטרם החל הכול? או שמא רק שינויים קלים הנוצרים עם הזמן ויש למפות אותם? למיפוי (כוונון) הקרוב פתרונים. הדרך רחוקה מלהסתיים גם כשהיא נראית כביכול "גמורה". ובינתיים אל דאגה, השתלים הם "אחים" טובים זה לזה, אני ממשיכה לחייך כל הדרך לשמיעה.
חודש ימים אחרי הניתוח גמלה בלבי עוד החלטה שהמתינה שנים: הודעתי על עזיבת המקום בו עבדתי.
היכולת להכריע הכרעה חשובה אחת ככל הנראה הביאה גם ליכולת להכריע הכרעה חשובה שנייה.
בראשונה ביקשתי להציל את שמיעתי, בשנייה ביקשתי להציל את נפשי.
מהר יחסית הכרעתי הכרעה חשובה שלישית: לצאת ללמוד! על סף סיומה של שנה ראשונה מתוך שנתיים
בלימודי תעודה בתחום של עריכת טקסטים בעברית, זו הייתה שנה מאלפת ומעלפת. נפלאות השמיעה המשתפרת הם ללא ספק לטובתי, הם הכוח להעיז אל הצעד הזה ולהתמיד בו. עם זאת, למדתי כי המאבק היומיומי לעולם לא יסתיים. מערכת הגברה אישית (מערכת FM) ושירותי תמלול הם עזרה נחוצה גם היום. הרבה מן השיח היומיומי עדיין זורם סביבי במהירות רבה מדי בלי שאצליח להשתייך אליו.
כאן בא החלק הקשה ביותר, שגם לא קל לשתף בו אנשים אחרים. רמת ציפיות מצעד שאנו נוקטים היא נושא
מורכב לתיאור. אני אנסה להסביר במילים הכי פשוטות שאמצא. מעולם לא קיוויתי להיות אדם בעל שמיעה רגילה. מראש ידעתי שנקודת המוצא שלי היא ללא זיכרון שמיעתי שנרכש בעבר רווי בעושר הצלילים. השתדלתי להשאיר את גרף הציפיות שלי לא רחוק מגובהו של אותו קו נמוך שהוא הגרף המשורטט בבדיקות השמיעה שלי.
בפורום של אתר "שבלולים", למושתלי שתל השבלול בישראל, נשאלה לפני כחודשיים השאלה:
איך אנו מגדירים הצלחה עם השתל?
על כך כתבתי:
"(כותרת) אני כמעט ושוכחת שהיה עידן אחר...
(גוף טקסט) שבו הייתה שמיעה כה דלה, תקווה כה מועטה לשיפור במצב, מאבק על כל מילה, תלות כמעט
מתמדת ב- FM. המצחיק שאני כמושתלת דו צדדית אפילו שוכחת מה זה מכשירי שמיעה: אוזניות שמגרדות? צפצופים עלי?...
התחושה שעשיתי את הצעדים הכי נכונים עבורי, לעבור פעמיים את הניתוח והשיקום, זו ההצלחה."
אדם שהכיר אותי רק לאחרונה, האיר את יומי כשאמר לי: את שומעת שמונים אחוז וכל השאר, ניחא.
אין לי ספק שלא הייתי מגיעה לכך לפני חמש שנים כמועמדת לשתל השבלול בפעם הראשונה, אולי אפילו
לא לפני שנה, טרם הניתוח השני. גם ברגעים מאכזבים מתוך חוסר יכולתם של השתלים להיות תחליף
מושלם למה שברא הטבע, אני נושאת קול פנימי קטן: זה מסע לכל החיים, פתוח עדיין לשיפורים,
מלא בתודה כל יום מחדש.
